<h1>בה"ג הלכ' שחיטת חולין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
והיכא דשחט חרש או שוטה או קטן ואחרים רואין אותן מתחילה ועד סוף שחיטתן כשירה, דתנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן דבקיאין, שחיטתן כשירה.
ומאן דראוי לא לישחוט, דרובא דדרוסה מרוותא הויא.
ומן קמי דשחיט צריך לברוכי על השחיטה והדר מישחט. [פסק] וטבחא דלא בריך ואישתלי ושחט שרי למיכל מההיא חיותא דשחט, ואי במזיד עביד, טבחא קאים באיסורא ובישרא שרי באכילה.
<h2>דף ג:</h2>
והיכא דשחט ולא ידעינן אי גמיר הלכות שחיטה אי לא גמיר, בדקינן ליה, אי גמיר שרי למיכל משחיטתו ואי לא גמיר אסור לאכול משחיטתו ולא צריך למבדקיה.
<h2>דף ה.</h2>
ומשומד אסור לאכול משחיטתו. ומשומד לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא עושה יין נסך, דלגבי משומד שבת וע"ז כהדדי נינהו. והני תיובתא (מ"א.) שנים שאוחזין בסכין ושוחטין אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר שחיטתו פסולה, והמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, כי היכי דשנינהו בישראל משומד דכונתו לשום דבר אחר היא, אבל ישראל ודאי לא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אתרו ביה בהאי ישראל דלא תעביד, דאי לא האיך גברא בר קטלא הוא, וקביל עליה התראה מאי, אמר ליה אין לך משומד גדול מזה.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב טבח צריך שיהו לו ג' סכינים אחת ששוחט בה את הבהמות ואחת שמחתך בה את הבשר ואחת שמחתך בה את החלבים. סכין ששחט בה בהמה אסור לחתוך בה בשר. השוחט בסכין של גוים פליגי בה רב ורבה בבר אהינא, חד אמר קולף מקום בית השחיטה וחד אמר מדיח מקום בית השחיטה. [פסק] והיכא דאישתלי ושחט בסכין דאישתחיט בה טריפה, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מדיחה בחמין וחד אמר מדיחה אפילו בצונן ושפיר דמי, ואי איכא בליתא דפרסא מכפר לה לסכיניה בגויה ושפיר דמי.
אמר רב יהודה אמר רב טבח צריך שיהו לו שני כלים אחד שמדיח בו את הבשר ואחד שמדיח בו את החלבים.
<h2>דף ט.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואילו הן הילכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, מאי קמ"ל פשיטא כולהו תננהו, לא צריכא דידע למישחט, מיהו הילכות שחיטה לא גמיר, מהו דתימא כיון דידיע למישחט לסמוך עליה קמ"ל כיון דלא גמיר זימנין דשהי ודריס ולא ידע.
עיקור היכי דמי, כגון דקאי טבחא וקא שחיט לה לחיותא וגברא גיברא הוה וכבשא לחיותא בין מוליא לנצא ואקהתינהו לכרעא בארעא או במוליא ומתחתיה לרישא, ובהדי דנקיט סימנא דחיותא איתעקרו סימנין מקמי דשחיט לה, ואפילו חד מן סימנין אישחטה ואישתכח חד מן סימנין דעקיר ולא ידע אי מקמי דאישתחט איעקור אי לבתר דאישתחיט, ליחזי, אי כי שחיט הוה תפיש להו לסימנין בידיה וקא שחיט איכא למימר דמקמי הכי אישתמוט וטרפה, ואי לא תפש בסימני ושחט כשירה, דבידוע דאי איעקור סימני מקמי הכי לא הוה מישתחטא כי לא תפיש בהו, בכל הני כולהו הוי עיקור ואסיר למיכל מן ההיא חיותא. וטבחא מהיכא ידע כי מתעקרין סימני דחיותא, ליעיין בסימני אי דחזאי דעבידי תותי חילפתא כמתני דעמרא לידע דעקירין סימני וטריפה. ומאן דשחיט תרנגולא או כל ציפר גפא דקשו כרעייתו כי מתחי להו לכרעיהו, נינקטינהו לכרעיהו ביני אצבעתיה ולארעא לא נימטו משום דרוביה דעיקור בציפר גפא הוא דהואי, ובברחא אשונא ובעיזא דלית בה קרני. אמר אביי (שבת קכ"ח:) האי מאן דשחיט תרנגולא נידלינהו לכרעיהו מן ארעא דילמא מסריך ועקר להו לסימניה. עקירת סימנין לא תנינא. עיקור, מאן דשחט חיותא ועקר לקניא מן קועא ולא שביק תרתין שערי מן קועא אפילו חדא עוקתא טריפה. ואם נתעקרו סימנין בתר דאישחיט כשירה. ומאן דשחיט ניתתי ונשחוט, ומאן דמידלי ושחיט אתי לידי איסורא. ועיקור היכא תנינא דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. והיכא דבתר דשחט אשכחינון לסימנין דעקירין כשירה, אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ולרבי יוחנן דאמר (נ"ד.) יביא ויקיף, כיון שתפש סימנין הוי עיקור ולא צריך לאקופי. אמר רבינא (כ':) אמר לי רביא בר קיסי הא דתני ראמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה, אבל לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור, אמר ליה אדרבה, איפכא מסתברא, לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה הא הילכתא גמירי לה דעוף לית ליה עיקור סימנין, לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה ושחיטת העוף מדרבנן היא, גמר לה מבהמה וכבהמה שויוה רבנן לכולה מילתא.
אמר ר' יהודה אמר שמואל טבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה. ואמור רבנן טבחא דידע הילכות שחיטה ושחט בתר דשפיך כל דמא דשחיטה צריך למיבדק וושט וקנה, מקמי דתיתבר אפקותא דחיותא, מאי טעמא, דילמא אית בהון פסילא בקניא ובוושטא, ואי אינשי ולא בדק בתר דשחט וושט וקנה, אסיר למיכל מינה דההוא חיותא. וצריך טבחא למיגמר כולהו הילכות שחיטה שפיר והדר משתרי להון לישראל למיכל מן בשרא דשחיט.
<h2>דף י.</h2>
וסכין נמי צריכה בדיקה בטבח דכיון דאית בה פגימתא נקבה להו לסימנין וטרפה. אמר רב חסדא (י"ז:) מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר (ש"א י"ד, ל"ד) ושחטתם בזה ואכלתם. והיכא דשחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו טריפה. איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה, ורב חסדא אמר כשירה אימר בעצם נפגמה, והילכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר, והילכתא כוותיה דר' חסדא בששיבר, מאי טעמא, דאין חוששין שמא פגומה היתה מעיקרא. והיכא נמי דבדקה לסכין ושחט בה ובתר דשחט נמצאת פגומה, טריפה, חוששין שמא בעור נפגמה. ואי לא בדקה בתר דשחט בה, ושחט בה כמה חיווי ובתר דשחטינון בדקה לסכין ונמצאת פגומה, כל הנך חיוי דאישחטתן בגוה טריפה נינהו, (י':) דהוה עובדא וטרף רב יוסף תליסר חיוי, אלמא צריך למיבדק סכינא בתר דשחיט בה שמא בעור נפגמה וטריפה היא, הילכך צריך למיבדקה על כל חדא וחדא מקמי שחיטה וכן בתר שחיטה.
שחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשירה, נשמטה גרגרת ואחר כך שחט את הוושט פסולה. ודוקא בעוף, אבל בבהמה בעינן רוב שנים. שחט את הוושט ואח"כ נמצאת גרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק שחיטה לאיסור.
והיכא דאית ליה ספיקא בשחיטה, טריפה, דתניא ספק בשחיטה טריפה.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד שהוא שוחט, אם ראה מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. והוינן בה היכי דמי, אי דקאתי אחד בעלמא דלא ידיע ביה אי גמיר אי לא גמיר, הא אמרת רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ומוקמינן לה בדלא גמיר הילכות שחיטה וחזינן ליה דשחט חד סימן שפיר, מהו דתימא מדמקצתיה שחט שפיר כולה שחט, קא משמע לן דלא, אימור מקצתיה איתרמי ליה ושחט שפיר ואידך אימר שהה ודרס. בעא מיניה רב דימי בר רב יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצאו שחוט מהו, אמר ליה חזקתו שחוט.
והיכא דשחט ליה ואזל לעלמא ולא הוה ידעינן אי הוה בקי בהלכות שחיטה או לא, ובדקה לבהמה ושחיטה שפיר, שחיטתו כשירה, מאי טעמא, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם.
<h2>דף יב:</h2>
והיכא דזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר, וחכמים פוסלין, וקיימא לן הלכה כרבי נתן, דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין, הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כרבי נתן דלא בעינן כוונה לשחיטה.
<h2>דף יג.</h2>
ושחיטת נכרי נבילה ושחיטת (גוי) [מין] לע"ז. (מ'.) השוחט לשום הרים לשום בקעות לשום ימים לשום נהרות לשום מדברות לשום חמה ולבנה לשום כוכבים ומזלות ולשום מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן הרי אלו זבחי מתים.
<h2>דף יג:</h2>
ואי שחיט בליליא, לישחוט לאור אבוקה, והיכא דעבר ושחט בלא אור אבוקה שחיטתן כשרה, דתנן השוחט בלילה וכן סומא ששחט שחיטתו כשירה והוינן בה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא, ורמינהו לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג ובין בראש הספינה, אמר רב פפא ברייתא דקתני לעולם שוחטין בשאבוקה כנגדו, מתניתא דקתני השוחט בלילה וקתני שחיטתו כשירה בשאין אבוקה כנגדו, אלמא היכא דאין אבוקה לכתחילה לא לשחוט ואי עבר ושחט שחיטתו כשרה.
והשוחט בלילה וכן סומא ששחט שחיטתו כשירה. חיותא דשחטין לה בליליא אי נמי שחטה סגיא נהורא, אי בדקינן לה ושחטה שפיר כשירה, שחט ולא ידע אי שהה אי לא שהה אי דרס אי לא דרס, מספיקא נבילה.
<h2>דף טו.</h2>
חיותא דשחט לה בר ישראל בשבת, אי בשוגג שחטה בעי לשהוייה לאפוקי שבתא כשיעור מישחט חיותא ושריא, אי במזיד שחט, לדיליה אסיר ליה למיכל מינה לעולם, לאחריני שהו כשיעור מישחט חיותא ואכלין.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט במכני שחיטתו כשירה, שחט במחובר לקרקע שחיטתו פסולה, בתלוש ולבסוף חיברו שחיטתו כשירה. נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה, היה צור יוצא מאיליו וקנה עומד מאיליו ושחט בה שחיטתו פסולה. (ט"ז.) מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר (בראשית כ"ב, י') וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת. נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה, אמר רב ענן אמר שמואל (ט"ז:) לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה דבדרך שחיטה קא עביד, אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה לא, דחיישינן שמא ידרוס, והתניא בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה ובין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה כשירה, אמר רב פפא כי תניא ההיא בעופא דקליל.
<h2>דף יז.</h2>
הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין. הכל שוחטין, הכל בשחיטה ואפילו עוף. לעולם שוחטין, בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה. בכל שוחטין, בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. פירושא סימניא דאגמא. פירושא בין בצור דעביד סכינא דגללא חריפתא כדעבד יהושע בן נון דכתיב (יהושע ה', ג') ויעש לו יהושע חרבות צורים ואי לאו דהוו חריפין לא הוה מהל בגויהו, ואכשרוה רבנן לשחיטה בצור מהכא.
<h2>דף יז:</h2>
ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה נידונית כמגירה ואסור לשחוט בה, ושאין בה אלא פגימה אחת, אוגרת פסולה, מסכסכת כשירה, ואיזו היא אוגרת ואיזו היא מסכסכת, אמר ר' אלעזר אוגרת פגומה משתי רוחותיה, מסכסכת היכא דפגימה מרוח אחת, והוא דקיימא על רישא דסכינא כשהוליך ולא הביא. אמר רבי אבא שלש מדות בסכין, אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה, מסכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה כשהוליך ולא הביא, עולה ויורד בסכין שוחטין בה לכתחילה.
סכינא היכי בדקינן לה, במערבא אמרי בדקינן לה להדי שימשא, בנהרדעא אמרי בדקין לה במיא, רב אחא בר יעקב בדיק לה בחוט השערה, רב ששת בדיק לה בריש לישניה, בסורא אמרי בישרא אכלה בשרא בדיק לה. אמר רב פפא וצריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלא רוחתא.
<h2>דף יח.</h2>
אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם משמתינן ליה, רב אמר מעברינן ליה ומכריזנן אבישריה דטריפה הוא, ולא פליגי הא דנמצאת סכינו יפה והא דלא נמצאת סכינו יפה. רב נחמן אמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמיס ליה בפרתא דאפילו לגוים נמי לא מזדבן. ההוא טבחא דלא סר סכיניה קמיה דרבה בר חיננא שמתיה ואכריז אבישריה דטריפה היא, איקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה, אמר להו ליעיינו רבנן במילתיה דתלוי ביה טפלי, בדקה רב אשי לסכיניה ונמצאת סכינו יפה ואכשריה, אמר ליה מר זוטרא ולא ליחוש מר לסבא, אמר ליה שליחותא דידיה קא עבדינן.
הגרמה היכי דמי, כגון דשחיט עילוי חיטי דרישא. אי שחיט משפוע כובע ולמטה ושייר בחיטי כשירה, אי שחט משיפוי כובע ולמעלה ולא שייר בחיטי, טריפה, דהויא לה הגרמה ואסיר למיכל מההיא חיותא. וטבחא דשחיט חיותא לימשח ארבע אצבעי מתותי טבעת גדולה ולישחוט חיטי דרישא דקיימן גבי רישא דקניא היכא דאיכא מידי דדמי ללישנא, והיכא דשחט ליה התם אי משפי ליה (לדידי') [לידיה] לתתאי וקשחיט בוושט כשרה ואי לא טריפה. והני מתניתא ומתניאתא ליתנהו והילכתא כרבי חנניה בן אנטיגנס דקא מיקל במוגרמת מן כולהו תנאי. הגרמה מאן דשחיט חיותא ומגרים ליה לקניא כי קולמסא, טריפה, ואי מגרים ליה בהדי וושטא טריפה, וכי משפי לה בקולמוסא מן תחתא לעילא טריפה. והגרמה היכא תנינא, דתנן השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר מלא החוט על פני רובה, רב ושמואל דאמרי תרויהו הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה, ואף ר' יוסי ברבי יהודה לא אמר אלא בטבעת גדולה הואיל ומקפת את כל הקנה אבל בשאר טבעות לא. ובשאר טבעות לא, והתניא ר' יוסי ברבי יהודה אומר (י"ח:) השוחט בשאר טבעות אע"פ שאין מקיפות את כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשירה, ומוגרמת פסולה, ומסקנא, הלכה כמותו בטבעת גדולה ואין הלכה כמותו בשאר טבעות. (י"ט.) רב נחמן אכשר משיפוי כובע ולמטה, אמר ליה רב אהינא בר רב קטינא לרב נחמן כמאן לא כרבנן ולא כרבי יוסי בר' יהודה, אמר ליה אנא לא חילק ולא בילק ידענא אנא גמרא ידענא דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי ואמרי לה אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' יהושע בן לוי ואמרי לה אמר רבי אבא בר זבדא אמר רבי חנינא ואמרי לה אמר ר' יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי משיפוי כובע ולמטה כשירה והיינו דשייר בחיטי, והילכתא כוותיה דרב נחמן, והילכתא משיפוי כובע ולמטה כשירה, והיינו [דשייר בחיטי] משיפוי כובע ולמעלה פסולה, מחומרתא דתי לגבי ליבא שפיר דמי למישחט, מחומרתא ועד למתנתא אסיר למישחט.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה, חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, שחיטתו כשירה. (מ"ה.) וכל הצואר כולו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה ועד כנפי ריאה התחתונה.
ואף על גב דכד שחיט סימן אחד בעוף וב' סימנין בבהמה שחיטתו כשירה, צריך שישחוט את הוורידין דתנן רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין, ולא שחיטה ממש אלא אפילו (כ"ח:) מנקבן בקוץ בשעת השחיטה, ואמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה (ברכות ח':) הזהרו בוורידין כרבי יהודה. והני מזרקי דבהמה צריכין למיחתכינהו בהדי סימנין כי היכי דניתימצי דמא דבהמה לאלתא ולא תיטנן ולא ליבלע דם באיברים, ואף על גב דאמר רב חסדא (כ"ח:) לא אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד אבל בהמה הואיל ומנתח לה אבר אבר לא צריך, דבהמה נמי זימנין דצולה כולה כאחד וצריכה.
<h2>דף כז:</h2>
עוף בשחיטה מנלן, דתניא (ויקרא י"א, מ"ו) זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזו תורה שוה בהמה לעוף ועוף לבהמה, בהמה מטמא במגע ובמשא ועוף אינו מטמא במגע ובמשא, אלא לומר לך מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, אי מה בהמה בשני סימנין אף עוף בשני סימנין, תלמוד לומר זאת. ותני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים, הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לפוטרו כל עיקר אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים, הא כיצד הכשירו בסימן אחד.
ודגים דלא בעו שחיטה מנלן אימא אקשינהו לבהמה, וחגבים נמי לקיש אימא ולכל נפש השרצת על הארץ אילו חגבים, אמרי לא מדכתיב (במדבר י"א, כ"ב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם כתבה רחמנא לאסיפת דגים גבי שחיטת בהמה למימרא דדגים לא בעו שחיטה וחגבים בתר דגים כתיבי.
<h2>דף כח.</h2>
תניא רבי אליעזר הקפר בר' אומר מה תלמוד לומר (דברים י"ב, כ"ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו וכי מה למדנו לצבי ולאיל, מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי לאיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה.
תניא רבי אומר (דברים י"ב, כ"א) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב סימן אחד בעוף ועל רוב שני סימנין בבהמה. (ט'.) ומי שאינו בקי בהלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, דכיון דלא גמיר זמנין דשאהי וזימנין דדריס ולא ידע. ואמור רבנן (ב'.) הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן שמא ישהו שמא ידרוסו שמא יחלידו, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. (י"ג.) שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא. (י"ג:) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה. (י"ד.) השוחט בשבת וביום הכיפורים אף על פי שנתחייב בנפשו שחיטתו כשירה.
<h2>דף כט:</h2>
שחט סימן אחד גוי וסימן אחד ישראל טריפה, שהרי עשה בה מעשה טריפה ביד גוי. והיכא דשחט ישראל לפלגא ואתא גוי גמרה לשחיטה טריפה דהוה ליה גמר שחיטה ביד גוי ואסיר. והיכא דאתחיל גוי לחודיה בשחיטה פורתא ורובה דשחיטה גמרה ישראל אסיר, דקיימא לן דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, אבל מסייע ודאי אין בו ממש, והילכתא אינה לשחיטה אלא לבסוף מן מאי דאיכא בתמיד (פסחים ס"ג.) נימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבה דאמר רבה עדיין היא מחלוקת, והא דרבה איתא בכל הזבחים (זבחים ל'.) וזו טעמא אחרינא מהכא.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא, והילכתא כרב באיסורי, ועוד (ל':) מההוא תורא דאישתחיט בשנים ושלשה מקומות אזל רב יצחק בר שמואל בר מרתא נקיט שקיל שופריה שופריה, אמר ליה רבי זירא לימדתנו רבינו משנתינו בשתי סכינין ושני בני אדם.
<h2>דף ל:</h2>
ולגבי חלדה, אם ברישא כדי עיילא טבחא לסכינא בדרך שחיטה עיילא לסכינא, אי שליף לה משתחיט חד מן סימני וטריפה, ואם בריש עילא לסכינא בפותיה, שליף לה קלי קלי ותריץ לה על חיותא ושחיט לה וכשירה. ומאן דשחיט חיותא דאכלה לה קשיאתא וההיא שעתא דשחיט לה מסקא פשרה ומשתכחא קשיאתא בושטא ומטיא סכינא על קשיאתא, מאי תקנתא, נידחיה בסכינא להכא ולהכא עד דשייפא קשייאתא, או לעילא או לתחתא והדר לשחוט ושפיר דמי.
חלדה היכי דמי, כגון דקשחיט טבחא ועייל רישא דסכינא בין משכא דחיותא לסימני או בין סימנא לסימנא, אי נמי איכא מזיא או עמרא עילוי אפקותא דחיותא ועייל סכינא מתחותיהו ושחט, אי נמי רוקעתא דמידבקא בקירא או בקנדרוג או בסנדרום ודביקא ההיא רוקעתא עילוי אפקותא דחיותא ועייל סכינא תחות ההיא רוקעתא ושחט, בכל הני הויא לה חלדה ואסיר למיכל מן ההיא חיותא. מאי לשון חלדה כחולדה הדרה בעיקרי בתים דמיכסיא. חלדה היכא תנינא, דתנן (ל"ב.) שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, פסק את הגרגרת ושחט את הוושט, או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה, או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו, רבי ישבב אומר נבילה, רבי עקיבא אומר טריפה. אמר רב יהודה אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו טריפה, ואפילו החלידה במיעוט סימנין טריפה, מאי תקנתא, לישדיה לסכינא עילוי פותיה ולפקה קלי קלי ולא לידליה מצואר בהמה וליבדקינון לסימנין דילמא פסיקין וליהדר לישחוט מעילאי לתתאי ושפיר דמי, ובתר דשחיט חזי אי בזיע קניא או ושטא טריפה, ואי משתכחא קושיתא או צינורתא לידחיה בפומא דסכינא לעילא או לתחתא ולישחוט. רבה בדיק להו גירא ליואש בר תחליפא ושחטין בה עופא בהדי דפרח, וליחוש דילמא עבדין חלדה, דמיפרמין גפיה מאבראי, והא בעאי לכסוי לדמיה, דאזמין ליה עפרא דכולה פקתא. והיכא דאיתחלדא סכינא תותי סימנין, לא מיבעיא היכא דקפסיק מלמטה למעלה דשחיטה פסולה היא, אלא אפילו מלמעלה למטה דכדרך שחיטה קעביד שחיטתו פסולה. וכי מאחר דכדרך שחיטה קעביד אמאי שחיטתו פסולה, דכי אגמריה רחמנא למשה הלכות שחיטה הכי אגמריה, ובעינן (דברים י"ב, כ"א) כאשר צויתיך וליכא.
דרסה היכי דמי, כגון דקאים טבחא וקא שחיט לה לחיותא וסכינא הוה חריפא טובא וטבחא הוה גיברא ודחסה לידיה עילוי סכינא ומקמי דלימטייה ונתייה לסכינא איפסיק אפקותא בחדא זימנא כמאן דפסיק בוצינא, אי נמי ההיא חיותא רכיכא טובא ואיפסיק אפקותא מקמי דלימטייה ולתייה לסכינא, אי נמי אנניה לחיותא למישחטה ונפל סכינא מן ידיה עילוי אפקותא דחיותא ואישתחיט, בכל הני הויא דרסה ואסור למיכל. והני מילי דלית בה בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר אבל אית בה הכי אפילו הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך כשירה. דרסה היכא תנינא, דתנן התיז את הראש בבת אחת שחיטתו פסולה. היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין כמלא צואר שחיטתו כשירה. היה שוחט והתיז שני ראשים, אם יש בסכין כמלא צואר אחד כשר. וסכינא דשחטין בה תורא צריכה למיהוי אורכה כפותיא דתרי צוארי דתורא. אמר ר' זירא (ל"א.) מלא צואר וחוץ לצואר אחד דהוו להו שני צוארין, וכן מלא צואר חוץ לשני צוארין דהוו להו שלשה צוארין, במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו בכל שהו ואפילו באיזמל שחיטתו כשירה, אמר רב מנשה ובאיזמל שאין לו קרנים.
<h2>דף לא.</h2>
נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה, שנאמר (דברים כ"ז, ז') וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה ואף על גב דלא מיכוין.
<h2>דף לב.</h2>
שהייה היכי דמי כגון דאתחיל בשחיטה ואתא אונסא ואנסיה ודלי ידיה מצואר בהמה, אי נמי בעתיה שליטא ונפל סכינא מן ידיה, אי נמי אתא זיבורא ויתיב ליה על ידיה, אי נמי נפל סכינא מן ידיה ושקלה, אי נמי קם סכינא ושהה, אי נמי איתחמם ואתא חבריה ושחט, אם שחט ושהה כשיעור מישחט חדא חיותא, דקה לדקה וגסה לגסה, והדר גמרה לשחיטה אסיר למיכל מההיא חיותא, ואי לא אישתהי כי האי שיעורא כשירה. ושהייה היכא תנינא, דתנן נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן או שהשחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטת בהמה אחרת טריפה פחות מיכן כשירה, וכמה הוה שיעורה דשחיטת בהמה, אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף. ואי שהה ליה תרין תלתא זימני בחדא בהמה מצטרפין שהיות להדדי. והיכא דשהה ליה במיעוט סימנין בין בתחילה בין בסוף אסור, כיון דלא איפשטא לן עבדינן לחומרא.
איתמר אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף, וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אף בהמה לעוף, והלכה כרבי יוחנן.
אמר רבה השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשירה. (כ"ח.) שחט חצי גרגרת ושהה בו כדי שחיטה אחרת והדר גמרה לשחיטתו שחיטתו כשירה.
עיקור היכי דמי, כגון דקאי טבחא וקא שחיט לה לחיותא וגברא גיברא הוה וכבשא לחיותא בין מוליא לנצא ואקהתינהו לכרעא בארעא או במוליא ומתחתיה לרישא, ובהדי דנקיט סימנא דחיותא איתעקרו סימנין מקמי דשחיט לה, ואפילו חד מן סימנין אישחטה ואישתכח חד מן סימנין דעקיר ולא ידע אי מקמי דאישתחט איעקור אי לבתר דאישתחיט, ליחזי, אי כי שחיט הוה תפיש להו לסימנין בידיה וקא שחיט איכא למימר דמקמי הכי אישתמוט וטרפה, ואי לא תפש בסימני ושחט כשירה, דבידוע דאי איעקור סימני מקמי הכי לא הוה מישתחטא כי לא תפיש בהו, בכל הני כולהו הוי עיקור ואסיר למיכל מן ההיא חיותא. וטבחא מהיכא ידע כי מתעקרין סימני דחיותא, ליעיין בסימני אי דחזאי דעבידי תותי חילפתא כמתני דעמרא לידע דעקירין סימני וטריפה. ומאן דשחיט תרנגולא או כל ציפר גפא דקשו כרעייתו כי מתחי להו לכרעיהו, נינקטינהו לכרעיהו ביני אצבעתיה ולארעא לא נימטו משום דרוביה דעיקור בציפר גפא הוא דהואי, ובברחא אשונא ובעיזא דלית בה קרני. אמר אביי (שבת קכ"ח:) האי מאן דשחיט תרנגולא נידלינהו לכרעיהו מן ארעא דילמא מסריך ועקר להו לסימניה. עקירת סימנין לא תנינא. עיקור, מאן דשחט חיותא ועקר לקניא מן קועא ולא שביק תרתין שערי מן קועא אפילו חדא עוקתא טריפה. ואם נתעקרו סימנין בתר דאישחיט כשירה. ומאן דשחיט ניתתי ונשחוט, ומאן דמידלי ושחיט אתי לידי איסורא. ועיקור היכא תנינא דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. והיכא דבתר דשחט אשכחינון לסימנין דעקירין כשירה, אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ולרבי יוחנן דאמר (נ"ד.) יביא ויקיף, כיון שתפש סימנין הוי עיקור ולא צריך לאקופי. אמר רבינא (כ':) אמר לי רביא בר קיסי הא דתני ראמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה, אבל לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור, אמר ליה אדרבה, איפכא מסתברא, לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה הא הילכתא גמירי לה דעוף לית ליה עיקור סימנין, לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה ושחיטת העוף מדרבנן היא, גמר לה מבהמה וכבהמה שויוה רבנן לכולה מילתא.
ומאן דאכל בשר נבילה וטריפה בר מלקות הוא דכתיב (ויקרא כ"ב, ח') נבילה וטריפה לא יאכל. ואי אכיל ליה בצינעה וסבר ליכא דידע קב"ה מתפרע מיניה שנאמר (שם) אני ה' אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר. נבילה, שנפסלה משחיטתה. טריפה, מבני מעיה. חמורה נבילה מטריפה.
<h2>דף לג.</h2>
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשירין.
<h2>דף לח.</h2>
רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה.
<h2>דף לח:</h2>
[פסק] אמרו לו גוים לטבח ישראל שחוט לן הא בהמה ומשכא ובישרא שקלת באגרך ודם וחלב הב לן לדידן, ושחט, שחיטתו כשירה, דהלכה כרבי יוסי דאמר אין הכל הולך אלא אחר השוחט, ואף על גב דסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, מיהו זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. והיכא דשחט ישראל לגוי בהמה לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לע"ז אמרינן יוכיח סופו על תחילתו ואסור בהנאה. (מ'.) והיכא דהויא בהמת חבירו רבוצה בפני עבודה זרה ושחטה, ואפילו אמר הריני שוחטה לעבודה זרה, ולא כלום, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, (מ"א.) ואפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו, הני מילי גוי דבלבו לעבודה זרה, אבל ישראל כוונתו לשמים, והאי דקאמר הכי לצעוריה לחבריה קא מיכוין.
<h2>דף מא:</h2>
ואין שוחטין לא לתוך המים לא לתוך הנהרות, אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים, ובספינה על גבי כלים. מאן דמסגי בספינתא ובעי למישחט חיותא אסיר ליה לקבולי דם שחיטה במנא ואי אית ליה דוכתא במכותא למשיחטה מוטב, ואי לא, לגניה לחיותא עילוי גבה דספינתא וכד שחיט לה לא ליזל דם שחיטה בחד זימנא לגויהו דמיא דמתחזי כמאן דשחיט לשרא דימא, אלא ברישא נפיל דמא עלוי גודא דספינתא. ואי אזיל דמא דשחיטה להדיא לגויהו דמיא ולא נפל ברישא עילוי גודא דספינתא אסיר למיכל מן ההוא חיותא משום דקמחזי כמאן דשחיט לשרא דימא. תניא (מ"א:) היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני ספינה. ואין שוחטין לגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצירו כיצד עושה, עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן שנאמר (ויקרא י"ח, ג') ובחוקותיהם לא תלכו, ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו.
<h2>דף מד.</h2>
למעלה דלא חזי לשחיטה עד כמה, אמר רב נחמן עד כדי תפישת יד כי היכי דתפיש ליה אינש בתרתי אצבעי. למטה דחזי לשחיטה עד כמה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כדי שיסעיר וושט, ומאי יסעיר דקאמרינן, דנפיק ביה פירצי פירצי דדמי לכרסא, ולמטה כשיסעיר מי מצי שחיט והאמר רב גניבא משמיה דרב טפח בוושט סמוך לכרס זו היא כרס הפנימית והאי כי קא שחיט בכרס קא שחיט, איפוך טפח בכרס סמוך לוושט, ואיבעית אימא לעולם שיסעיר, וכי קאמר רב בתורא דמסער טפי, והני פירצי אתיאן עד וושט. (מ"ג:) ותרבץ הוושט היינו מבלעתא.
עיקור היכי דמי, כגון דקאי טבחא וקא שחיט לה לחיותא וגברא גיברא הוה וכבשא לחיותא בין מוליא לנצא ואקהתינהו לכרעא בארעא או במוליא ומתחתיה לרישא, ובהדי דנקיט סימנא דחיותא איתעקרו סימנין מקמי דשחיט לה, ואפילו חד מן סימנין אישחטה ואישתכח חד מן סימנין דעקיר ולא ידע אי מקמי דאישתחט איעקור אי לבתר דאישתחיט, ליחזי, אי כי שחיט הוה תפיש להו לסימנין בידיה וקא שחיט איכא למימר דמקמי הכי אישתמוט וטרפה, ואי לא תפש בסימני ושחט כשירה, דבידוע דאי איעקור סימני מקמי הכי לא הוה מישתחטא כי לא תפיש בהו, בכל הני כולהו הוי עיקור ואסיר למיכל מן ההיא חיותא. וטבחא מהיכא ידע כי מתעקרין סימני דחיותא, ליעיין בסימני אי דחזאי דעבידי תותי חילפתא כמתני דעמרא לידע דעקירין סימני וטריפה. ומאן דשחיט תרנגולא או כל ציפר גפא דקשו כרעייתו כי מתחי להו לכרעיהו, נינקטינהו לכרעיהו ביני אצבעתיה ולארעא לא נימטו משום דרוביה דעיקור בציפר גפא הוא דהואי, ובברחא אשונא ובעיזא דלית בה קרני. אמר אביי (שבת קכ"ח:) האי מאן דשחיט תרנגולא נידלינהו לכרעיהו מן ארעא דילמא מסריך ועקר להו לסימניה. עקירת סימנין לא תנינא. עיקור, מאן דשחט חיותא ועקר לקניא מן קועא ולא שביק תרתין שערי מן קועא אפילו חדא עוקתא טריפה. ואם נתעקרו סימנין בתר דאישחיט כשירה. ומאן דשחיט ניתתי ונשחוט, ומאן דמידלי ושחיט אתי לידי איסורא. ועיקור היכא תנינא דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. והיכא דבתר דשחט אשכחינון לסימנין דעקירין כשירה, אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ולרבי יוחנן דאמר (נ"ד.) יביא ויקיף, כיון שתפש סימנין הוי עיקור ולא צריך לאקופי. אמר רבינא (כ':) אמר לי רביא בר קיסי הא דתני ראמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה, אבל לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור, אמר ליה אדרבה, איפכא מסתברא, לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה הא הילכתא גמירי לה דעוף לית ליה עיקור סימנין, לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה ושחיטת העוף מדרבנן היא, גמר לה מבהמה וכבהמה שויוה רבנן לכולה מילתא.
<h2>דף מה.</h2>
אנס את הסימנין בין של בהמה ובין של עוף ושחטן טריפה.
<h2>דף נד.</h2>
עיקור היכי דמי, כגון דקאי טבחא וקא שחיט לה לחיותא וגברא גיברא הוה וכבשא לחיותא בין מוליא לנצא ואקהתינהו לכרעא בארעא או במוליא ומתחתיה לרישא, ובהדי דנקיט סימנא דחיותא איתעקרו סימנין מקמי דשחיט לה, ואפילו חד מן סימנין אישחטה ואישתכח חד מן סימנין דעקיר ולא ידע אי מקמי דאישתחט איעקור אי לבתר דאישתחיט, ליחזי, אי כי שחיט הוה תפיש להו לסימנין בידיה וקא שחיט איכא למימר דמקמי הכי אישתמוט וטרפה, ואי לא תפש בסימני ושחט כשירה, דבידוע דאי איעקור סימני מקמי הכי לא הוה מישתחטא כי לא תפיש בהו, בכל הני כולהו הוי עיקור ואסיר למיכל מן ההיא חיותא. וטבחא מהיכא ידע כי מתעקרין סימני דחיותא, ליעיין בסימני אי דחזאי דעבידי תותי חילפתא כמתני דעמרא לידע דעקירין סימני וטריפה. ומאן דשחיט תרנגולא או כל ציפר גפא דקשו כרעייתו כי מתחי להו לכרעיהו, נינקטינהו לכרעיהו ביני אצבעתיה ולארעא לא נימטו משום דרוביה דעיקור בציפר גפא הוא דהואי, ובברחא אשונא ובעיזא דלית בה קרני. אמר אביי (שבת קכ"ח:) האי מאן דשחיט תרנגולא נידלינהו לכרעיהו מן ארעא דילמא מסריך ועקר להו לסימניה. עקירת סימנין לא תנינא. עיקור, מאן דשחט חיותא ועקר לקניא מן קועא ולא שביק תרתין שערי מן קועא אפילו חדא עוקתא טריפה. ואם נתעקרו סימנין בתר דאישחיט כשירה. ומאן דשחיט ניתתי ונשחוט, ומאן דמידלי ושחיט אתי לידי איסורא. ועיקור היכא תנינא דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. והיכא דבתר דשחט אשכחינון לסימנין דעקירין כשירה, אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ולרבי יוחנן דאמר (נ"ד.) יביא ויקיף, כיון שתפש סימנין הוי עיקור ולא צריך לאקופי. אמר רבינא (כ':) אמר לי רביא בר קיסי הא דתני ראמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה, אבל לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור, אמר ליה אדרבה, איפכא מסתברא, לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה הא הילכתא גמירי לה דעוף לית ליה עיקור סימנין, לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה ושחיטת העוף מדרבנן היא, גמר לה מבהמה וכבהמה שויוה רבנן לכולה מילתא.
<h2>דף פה.</h2>
עיקור היכי דמי, כגון דקאי טבחא וקא שחיט לה לחיותא וגברא גיברא הוה וכבשא לחיותא בין מוליא לנצא ואקהתינהו לכרעא בארעא או במוליא ומתחתיה לרישא, ובהדי דנקיט סימנא דחיותא איתעקרו סימנין מקמי דשחיט לה, ואפילו חד מן סימנין אישחטה ואישתכח חד מן סימנין דעקיר ולא ידע אי מקמי דאישתחט איעקור אי לבתר דאישתחיט, ליחזי, אי כי שחיט הוה תפיש להו לסימנין בידיה וקא שחיט איכא למימר דמקמי הכי אישתמוט וטרפה, ואי לא תפש בסימני ושחט כשירה, דבידוע דאי איעקור סימני מקמי הכי לא הוה מישתחטא כי לא תפיש בהו, בכל הני כולהו הוי עיקור ואסיר למיכל מן ההיא חיותא. וטבחא מהיכא ידע כי מתעקרין סימני דחיותא, ליעיין בסימני אי דחזאי דעבידי תותי חילפתא כמתני דעמרא לידע דעקירין סימני וטריפה. ומאן דשחיט תרנגולא או כל ציפר גפא דקשו כרעייתו כי מתחי להו לכרעיהו, נינקטינהו לכרעיהו ביני אצבעתיה ולארעא לא נימטו משום דרוביה דעיקור בציפר גפא הוא דהואי, ובברחא אשונא ובעיזא דלית בה קרני. אמר אביי (שבת קכ"ח:) האי מאן דשחיט תרנגולא נידלינהו לכרעיהו מן ארעא דילמא מסריך ועקר להו לסימניה. עקירת סימנין לא תנינא. עיקור, מאן דשחט חיותא ועקר לקניא מן קועא ולא שביק תרתין שערי מן קועא אפילו חדא עוקתא טריפה. ואם נתעקרו סימנין בתר דאישחיט כשירה. ומאן דשחיט ניתתי ונשחוט, ומאן דמידלי ושחיט אתי לידי איסורא. ועיקור היכא תנינא דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. והיכא דבתר דשחט אשכחינון לסימנין דעקירין כשירה, אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. ולרבי יוחנן דאמר (נ"ד.) יביא ויקיף, כיון שתפש סימנין הוי עיקור ולא צריך לאקופי. אמר רבינא (כ':) אמר לי רביא בר קיסי הא דתני ראמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה, אבל לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור, אמר ליה אדרבה, איפכא מסתברא, לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה הא הילכתא גמירי לה דעוף לית ליה עיקור סימנין, לדברי האומר אין שחיטה לעוף מן התורה ושחיטת העוף מדרבנן היא, גמר לה מבהמה וכבהמה שויוה רבנן לכולה מילתא.
<h2>דף צד.</h2>
והיכא דאיהנדן לחדא דוכתא, אף על גב דכולהון טבחי דההוא דוכתא ישראל נינהו, לא נימא ליה לגוי זיל זבין לי בישרא משוקא מפני שמוכרין לו נבילות וטריפות.
<h2>דף צה.</h2>
והיכא נמי דאיכא תשע חנויות דישראל דכולהו מוכרות בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואין יודע מאיזו מהן לקח, ספיקו אסור, מאי טעמא, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסיר. נמצא ודאי כגון דהוה שדי בישרא בשוקא או בשבילא ואשכחיה ישראל דשדי, שרי למיכליה, מאי טעמא, זיל בתר רובה ורובה דהיתירא הוא.
<h2>דף קיא:</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכל בה רותח. צונן, אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה.
